טלי יחיה - אמא מעצבת גרפית

יום שני, 15 באפריל 2013

יום העצמאות הפרטי שלי.

רציתי חשבתי, התכוונתי, חלמתי, הזיתי, וממש ממש השתוקקתי.

אבל, פחדתי, פחדתי, או מדוייק יותר נכון, רעדתי. או כמו ששמעתי איזו סטנדאפיסטית אומרת: "הביציות שלי שיקשקו".

האמנתי שזו הדרך, שזה השלב הבא, אבל מתי מתי, הוא אמור לקרות?,

כל פעם שעלה הרעיון לצאת לעצמאות המחשבות התחילו (ואצלי הן נצבעו בוורוד בייבי נאיבי...) החלומות, התהיות והאופריה על הסטודיו, על הלקוחות שעומדים בתור, והכסף שמתדפק בכניסה לבנק... ותוך ריחוף קל שיתפתי את בעלי היקר, ציון, שיחיה, בכל הגיגיי, מחשבותיי וחלומותיי, והוא התעניין, העמיק ושאל שאלה תמימה כמו: "ואיך נשלם את הגן של שירה?" ופתאום הורוד כבר לא ממש היה ורוד, והמחשבה התפוצצה לה כמו בלון שעף לכל כיוון ובסוף נחת מדובלל על הקרקע נטול אוויר...

חולמת בוורוד.

יש לנו משכנתא, שלושה ילדים (אז היו שלושה) לא גומרים את החודש..
אך אני מעיזה לחשוב על עסק עצמאי? אני? אעזוב משרה בטוחה? משכורת טובה? ואפתח עסק שיקח זמן עד שהוא יניב רווחים, אם בכלל.

ועברה שנה, ועוד שנה...

אז מה, חיים רק פעם אחת!
מידי פעם המחשבת ביצבצה לה מחדש, אם אני לא אגשים את החלום עכשו, אימתי?
בפנסיה? כשאהיה כבר בלי שיניים בפה? ובכל זאת הזמן עבר.. ועוד פעם התרחקה המחשבה שוב גם התעופפה לה לשמיים כמו כדור פורח מתרחק נהיה קטן ומטושטש.
אבל לא הפסקתי לחלום.

אוהבת את העסק שלי...

ופריצת הדרך היתה עם המעבר למגורים בבסיס רמון, הבנתי שזו ההזדמנות שלי, פה אני עושה מעשה, כאן אני מתחילה. בכל הכח, משקיעה את כל הזמן, ותוך כמה חודשים שיהיו לי מלא, מלא מלא לקוחות, ואני בכלל לא ארגיש שהייתי אי פעם שכירה... (המחשבה הוורודה דיברה איתי).

וכך היה, עברנו דירה, ופתחתי עסק, אך את כל השינויים הקשים לאדם חוויתי באותה השנה.
עזבתי עבודה, עברנו דירה, ובנוסף גם החלטנו שזה הזמן להוסיף עוד ילד למשפחה, ילדתי. עם תינוק בין שלושה שבועות עברנו עוד דירה... (שתי דירות בפחות משנה) ותוך כדי גם ניסיתי להקים עסק. אני והוורודים שלי, בטוחה שהכל אפשרי יחד.

אופטימית עם מחשבות ורודות.

השנה הראשונה בעסק היתה לא פשוטה רגשית, מעשית, וברור גם כלכלית, אמנם בניתי תיק עבודות, עיצבתי לעצמי לוגו, ידעתי מה אני רוצה לומר.. אבל.. הלקוחות לא הגיעו, פשוט העדיפו לא להפגש:

"עכשו אנחנו לא צריכים",
יש לנו כבר מעצב",
בדיוק עכשו סיימנו פרייקט גדול",
בקיצור: Don’t call us we call you.

זה לא היה פשוט.

היו רגעים משפילים,
היו רגעים לא נעימים.
היו רגעים מעליבים.

אבל...יצאתי מחוזקת.
בדרך פגשתי אנשים שליוו, כיוונו ועזרו לי. (ראו פוסט קודם)

לפנות ללקוחות מבלי להתייאש גם כשמקבלים סירובים.

וזה אחד הטיפים החשובים למי שרוצה לצאת לדרך עצמאית. לא לוותר על יועץ, (יועצות במקרה שלי) משהו שמכוון, מדריך, מחדד, ועוזר להתמקד ולעסוק במטרה אל העסק שלך.

ועברה שנה, ונקבעו עוד פגישות, והתקיימו עוד שיתופי פעולה, ועוד החלטות נלקחו.
ועברה עוד שנה.

בינתיים כבר התחלתי לעבוד, לאט לאט יש פרוייקטים מעניינים,
אני כותבת בלוג... בימים אלו אני מתחילה להעביר סדנא חדשה, ובקרוב הבלוג עם העיצוב החדש יעלה לאוויר וגם האתר שלי כבר ממש מתקדם.

וכן, כל שלב הוא שלב מלמד, מכוון ומזקק את המהות של העסק.
ובכל שלב (כמו שהקלישאות אומרות)
לכל ירידה יש עלייה.
לכל קושי יש פתרון.
בכל התמודדות יש חשיבה עם צעד קדימה.
והכי חשוב: לא לשקוע, לא לצלול, מאוד קל כבעלת עסק לשבור את הכלים
אבל תמיד אפשר יהיה לחזור להיות שכירה, תנסי עוד קצת אל תוותרי.
וזה יקרה!

אז לכל העצמאיות, לכל המתלבטות, לכולן. צאו לעצמאות, האמינו בעצמכן.
כן, אנחנו יכולות!

לקחת אוויר לנשום עמוק ולצאת לדרך חדשה.

ובתוך יום העצמאות של מדינת ישראל מתחברת גם לעצמאות שלי הפרטית,
ואני מזמינה אתכן לקחת את תמונת הנושא שהכנתי ובגאווה גדולה לשים אותה על הדף העסקי שלכן.

ולהדהד בראש חוצות:
אני עצמאית!

יום חמישי, 7 במרץ 2013

נשים‭, ‬עסק‭, ‬והתמודדויות‭.‬

לפני כמה שנים, החלטתי: "אני פותחת לי סטודיו לעיצוב גרפי," ומלאת אנרגיות רעיונות, מחשבות, תשוקה והתרגשות, יצאתי למשימה. לאחר זמן קצר מאוד, הבנתי שזה לא בדיוק מה שחשבתי, שיש פה הרבה מרכיבים איתם עלי להתמודד בהסתכלות לאחור על תחילת הדרך הבנתי שמה שאז עוד לא היה לי ברור כי חשוב שתהיה מישהיא שתלווה אותי, שתקל עלי את ההתמודדות, איתה אוכל להתייעץ ובעיקר שתמקד אותי פעם אחרי פעם..

שתי נשים ליווי אותי השנה, עינת דורון ומיה לנדאו.

לקראת יום האישה הבינלאומי ראיינתי את עינת דורון.

עינת, היא יזמת ברמ"ח עבריה, היא הקימה עסק משגשג בנגב: היא מנחה קבוצות נשים ליזמות עסקית, מלווה, ומייעצת לנשים בתחום היזמות, לעסק קוראים: נשים יוזמות בנגב, היא אמא לארבעה: בת מתבגרת, ושלושה בנים. סיפור הגעת הילדים של עינת ובן זוגה לחיים, לעולם הוא סיפור מופלא ומרתק שמלמד בראש ובראשונה על יזמות.

(ואני ממליצה למי שלא מכיר להכנס לקישור ולצפות בו....)

מה זאת אומרת להיות יזמת??

- לא לקבל את המציאות כפי שהיא ולפעול לשינוי המציאות.

- להיות בפעולה כל הזמן, לקבל הרבה החלטות ולהבין כי כל החלטה משמעותה גם ויתור.

- וזה מה שעינת עשתה בחייה ומסייעת לנשים להגשים בחייהן.

אז הנה הראיון שלי עם עינת דורון:

את פועלת רק עם נשים, למה בעצם?

המעבר לנגב היווה הארה עבורי בו הבנתי שקיים צורך אדיר ביצירת פלטפורמות חדשות ליזמות. אחת מהן היא בנושא המגדרי. הרגשתי מחוברת לקידום נשים, היה לי ברור שעד היום לא מספיק מומש הפוטציאל האדיר הטמון בכוחות היצירה הנשיים. כל מי שיסתובב בכל רחבי הנגב מאזור ערד ועד אילת יפגוש נשים מדהימות ומעוררות השראה ואין לזה מספיק ביטוי בעסקים ולי היה ברור שאפשר לנצל כוחות אלו לטובת פיתוח כלכלי נשי.

לא ידעתי לאן זה יוביל, אבל כמו שאומרים במדבר, ברגע שהדרך ברורה תגיע למקום הנכון.

אמא של עינת, הקימה בקיבוץ סוכנות דואר בתוך הלול. יזמת בנשמתה.

|
במפגשים שהיו לי עם נשים ומניסיוני כבעלת עסק, בעלת עסק יכול להיות מצב של בדידות, נואשות ואפילו תסכול, (בעלת עסק ויורשה לי לומר - יותר מבעל עסק) צריכה חברה, תמיכה, עזרה וליווי מתמשך.

הבנתי מהר מאוד שחשוב להקים מרחבים וכלים באמצעותם אתן ידע תוכניות וכלים מיוחדים.

לנשים יש יכולת מיוחדת לפעול יחד, בניתי מסגרות בנגב כדי שיוכלו לעשות זאת. נשים באופן טבעי חולקות ידע, ממליצות ומפנות, משתפות בהצלחותיהן ויותר מכך בכישלונותיהן, יש לכך ערך עצום. זהו חומר למידה מדהים. לשתף.

"שיתוף פעולה בין נשים הוא משהו שאני אינה בו בכל מאודי"

המלצה שלי: חשבו ומצאו כיצד ניתן ליצור שתופי פעולה שיובילו להצלחה משותפת.

הובילו עצמכן לחברות קבועה בקבוצת בעלות עסקים

בעבודתך עם הנשים מה הקשיים המאפיינים בעלות עסקים?,

פחד מהצלחה מאפיין נשים כלל ובעלות עסקים בתחילת דרכן בפרט, התחושה שלהן, פעמים רבות, שאין להן את היעד, הן חוששות מלסמוך על האינטואציה שלהן. הן לא מסתמכות על הניסיון שלהן, על ידע שצברו, ההצלחה המחשבה על הצלחה מתחברת למחשבות על המחירים שישלמו כאמהות: :אני לא אראה את הילדים", "אני לא אהיה בבית", יש חשש מאוד כבד שקשור למערכות החיים שבחרו, הקושי לחבר בין הבית והעסק הוא קושי גדול, ואני כאמא לשלישיה בני כשנתיים, וחווה את הקושי הזה ביומיום.

הקושי לשלב משימות כה שונות ביום יום הוא קושי רגשי ונפשי קושי נפשי לשלב בין צרכים שונים כל כך פיתוח העסק אל מול הבית וההורים, ואני רואה איך נשים נקרעות בין צרכים כל כך שונים. לבעלת עסק יש המון כובעים: בעלת עסק, בת זוג, חברה, חלק מקהילה, אמא, בת, ריבוי הכובעים הוא גדול ומקשה על הפיתוח העסקי.

לצד הכביסה, הכלים הכיור, הילדים, צרי תעדופים בלו"ז העסקי שלך לצורך ניהול העסק.

אחד הכלים הכי משמעותיים איתו אני עובדת עם נשים במיוחד לאור ריבוי הכובעים שלהן, הוא: ניהול זמן, כיצד לפעול ביעלות במסגרת הזמן. איך לתפקד בתוך מסגרת הזמן. מה שנדרש הוא להיות מאוד ממוקדת ומועילה ומחוברת ליעדים שהגדרתי וכך אפשר לקצר התהליכים ולהפיק את מירב התועלת ולהגיע לתוצאה הרצויה. אישה שצריכה להתעורר בבוקר מוקדם, לארגן את ילדיה לביה"ס, להכין אוכל, ולאחר מכן להתארגן לצאת לעסק שמתקיים לעיתים בביתה, ותוך כדי לראות את ערימת הכביסה מבצבצת, ואת הכלים שנותרו על השולחן, תוך כדי הליכה לחדר השני כי בד"כ העסק מתקיים מתך הבית. זהו קושי מאוד גדול להתנתק.

הדבר הכי משמעותי בעיניי הוא ליצור ולסגל הרגלים חדשים שיאפשרו לבעלות עסקים לתמרן טוב יותר בין המערכות השונות והתפקידים השונים שלהן בחיים. בסופו של דבר זה אומר הרבה תיעדוף של זוללי זמן למנהם לצד הגדרת זמן ברמה שבועית לעבודה על העסק.

כדי לפתח את כושר הייצור העסקי, שמרי על עצמך, על ידי תזונה, כושר וספורט

כמובן שחשוב לא פחות היא השקעת זמן בפיתוח כושר הייצור שלנו כבעלות עסק כלומר בנו עצמנו: לימודים, כושר גופני, תזונה נכונה, מנוחה ועוד....

המלצה שלי: צרי הרגלים קבועים בתוך לוח הזמן שלך. מצאי זמן קבוע לבנייה ועידכון של תוכנית העבודה שלך וזכרי תמיד ללנעוץ זמן ביומן שלך לפעולות מהנות עבורך.

דבר נוסף שקשה מאוד לנשים הוא בקשת עזרה, בעלי עסקים פחות יהססו מלבקש עזרה או להפעיל קשרים חברים ואחרים לטובת העסק שלהן. לנשים קשה יותר לעשות כן, הן מרגישות שסיוע בבנית קשרים או שימוש בקשרין עצמם הוא בבחינת ניצול..

המלצה שלי: הכיני "שמש" על נייר בגדול a3 ציירי עיגול במרכז ובתוכו כיתבי את שם העסק מתחי קווים ממנו החוצה על כל קו כתבי שמות של אנשים שאת מכירה ואפשר לפנות אליהם, ולעניין אותם במוצר שלך.

באיזו סיטואציות /מצבים את מתמודדות כשאת מלווה בעלות עסקים ובמה הן שונות מגברים?

הליווי שלי את הנשים הוא רחב ואינו מתמצה רק בליווי עסקי: כשאני מלווה מישהי והיא עוברת שינוי גדול בחייה מחוץ לעסק למשל: גרושין, אי אפשר להשאיר את הקשיים הרגשיים שהיא עוברת בצד במנותק מהעסק. לא ניתן להפריד בין הדברים, אי אפשר להתיחס רק לעניין העסקי.

קושי במיקוד: לנשים קשה להתמקד מתוך רוחב גדול ומגוון של יכולות ותחומים וקשה להן מאוד ולהגיד: "זה העסק שלי, וזו הצורה בה אני פועלת". ופה אני מכוונת אותן.

תמיכה מהבית, קריטית כדי שאישה תרגיש בעסק שאכן היא מגשימה את החלום.

תמיכה מבית: נשים שיש להן רעיון עסקי ואין תמיכה מהבית, ובעבודה שלי הרעיון הוא לתווך בין החלומות של האישה ולתת לה אפשרות שהיא תחבר אותו לעולם שלה, נשים שרוצות להקים עסק ואין להן תמיכה מהבית הסיכויים להצליח נמוכים מאוד. אישה צריכה לדאוג לכך שיש לה תמיכה בבית, מבן הזוג וגם מהילדים, למצוא את הדרך לערב את הילדים והבעל ביצירתיות ובחווית של הקמת העסק לדאוג שהם ירגישו שותפים להצלחה שלה הם ירגישו חלק מזה והיא תרגיש שיש לה מקום שמקבל אותה.

המלצה שלי: ריתמי את משפחה והבעל לעשייה העסקית שלה, שתפי, ספרי הם ירגישו חלק מההצלחה שלך יהיו גאים בך.

ומה הכי חשוב בעינייך?

הדבר הכי משמעותי בעיניי הוא: לחיות את החלום, שאלי את עצמך: מה את עושה מעולה? כדי שהעסק ישב על היכולות וזה ייתן את ייחוד. תהיי ממוקדת, מיקוד של הגדרה ברורה של המוצר והשירות, הגדרה של היעד החלום יהיה הדלק שיניע אותך בעשייה העסקית...

אז בואו נחלום את החלום.

נהנית מהקריאה? אפשר להשאיר לייק בקופסא.

עם מה את מתמודדת כבעלת עסק? אפשר להגיב אצל עינת ב דף "נשים יוזמות בנגב"

טלי יחיה

אֲמִירַה! סטודיו לעיצוב ומיתוג.

יום שלישי, 11 בדצמבר 2012

מבצע סבתא

לפני כמה שנים הבנתי, שאנו, הנכדים לבית משפחת יתח, לא ממש מכירים את החיים שהיו לסבא וסבתא שלנו. היה לי חשש שרובנו גם לא יודעים להכין את המטעמים של סבתי, ובכל פעם במפגשים משפחתיים, היה שלב (בטח זה קורה בהרבה משפחות) בו התחילו כל הדודים והדודות לספר סיפורים נוסטלגיים על ילדותם בחיפה של פעם.

אירוסיהם של סבי וסבתי

סבתי עברה חיים לא פשוטים כלל. סבי עלה לארץ מסוריה רכוב על חמור, וסבתי הגיעה במונית בדרך רצופת סכנות מלבנון.

עם המחשבות המציקות הללו, החלטתי לעשות מעשה ולכתוב ספר מתכונים, אך ככל שעברו הימים ראיתי שזה לא מספיק לכתוב רק את המתכונים. ואנו לא ממש מכירים את החיים שלהם כדי להבין מאיפה באו הרעיונות למתכונים הללו. שאיפתי היתה לשזור בספר סיפורים על חייה של סבתוש.

אריחים מדהימים בביתה של סבתי

המבצע התחיל בכל פעם שסבתי הגיעה לביתה של אמא, מדי פעם בסופי שבוע, וכך התחלתי בראיונות ובתחקירים: שתספר לי על חייה, על ילדותה, על מה שהיא זוכרת מילדותו של סבי ז"ל (נפטר לפני שנים רבות). כך, לאט לאט אספתי חומרים, והכל קרה בקצב מאוד איטי. כשאין דד ליין ואין מי שעומד על הראש הדברים נעשים בעצלתיים, אצלי לפחות. במיוחד שלצד כל אלו יש משפחה לגדל, לארוז דירה, לעבור דירה להתאקלם ללדת וחוזר חלילה, אך בכל פעם שסבתי התאשפזה בבית חולים עם עניין בריאותי כזה או אחר, התמלאתי בחששות שמא משהו יקרה לה והיא לא תספיק לקבל ממני את הספר המוכן, ובכל פעם זו היתה הסיבה לדרבן אותי להתקדם בכתיבה.

דלת כניסה של הבית הישן (כזו דלת אני רוצה לבית שלי!)

לאחר איסוף כל החומרים רציתי להתחיל את כתיבת הסיפור, וראיתי שמה שיש לי הוא למעשה "רשימת המכולת" בסיפורים שלה (נסעתי, הלכתי, אכלתי, הכנתי), ואת אלו צריך להפוך לסיפורים מעניינים. אך איך עושים זאת? ניסיתי ולא יצא מעניין, לא הצליח להיות מרתק שמעודד קריאה. ואין דברים שקורים סתם, ופתאום נתקלתי בקורס "כתיבת סיפורי חיים". וכך, כדי לכתוב כמו שצריך, יצאתי לקורס שנתי באוניברסיטת תל אביב, במטרה ללמוד לכתוב את סיפורה של סבתי, שיהיה מעניין וקריא, כמו שצריך להיות, כדי שהדור שלנו, הנכדים, יכיר את הסיפורים המשפחתיים.

למעלה: פריטים בביתה כיום למטה: מימין כלי התספורת של סבי ובצד שמאל סבתי

המשכתי לאסוף חומרים, ביקשתי תמונות מכל המשפחה, איתרתי פרטים חסרים והסיפורים החלו לקרום עוד וגידים.
לאחר שהיה לי כבר את רוב המידע החלטתי לחלק את ספר לשלושה חלקים: סיפורי החיים של סבתא שסודרו באופן כרונולוגי, מתכונים שסודרו על פי חגים, ולבסוף – תרופות סבתא.
בינתיים בניתי גריד לעיצוב של סיפור, החלטתי על גודל שיהיה חסכוני בדפוס (יצא בהוצאת המשפחה) – גודל של ריבוע 22/22 ס"מ כשהספר סגור – הגוונים שנבחרו עמדו על גוני חום עתיק עם בז', סקלת צבעים עם ניחוח של פעם, וטקסטורה של טפט ישן בכל העמודים.
עימוד שכלל תכנון של עיצוב מספרי העמוד אזכור השנים לצורך התמצאות כרונולוגית, סריקת תמונות רבות ושמירה על האותנטיות הצבעונית והמסגרת המאפיינת את התמונות הישנות לצד תיקון פגמים קלים בתמונות קרועות. בחירה של פונט שעוצב שנים האחרונות המתבסס על הגרפיקות של שנות ה-40-50 של מדינת ישראל, וכותרת בגוון חום שנדגם מצבעי התמונה. לצד כל עמוד שילבתי את הסיפור שלי בתוך תהליך הכתיבה בכתב יד הלקוח מתוך יומן אישי שלי להכנת הספר.

בתחילת הספר, בגלל הסתעפות האילן המשפחתי, הוספתי גם אילן יוחסין. היה חשוב לעשות זאת מכיוון שכל פעם כשהתחילו לספר את הסיפורים, אף אחד לא ממש ידע איך הדוד זה שייך למשפחה או איך האחר בכלל קשור (ומסתבר שחוץ מסבתי אף אחד לא ממש ידע מי התחתן עם מי, התגרש, ילד עוד ילדים והתחתן עם הבת החורגת של אחיו).

לבסוף, לאחר שלוש שנים של איסוף חומר, קורס כתיבה, סריקה של עשרות אולי מאות תמונות, הכנת מתכונים וצילומם (זה היה לפני הקורס צילום אצל דנה ישראלי אחרת התמונות היום יוצאות הרבה יותר טוב...), עיצוב והגהות רבות.

והספר נולד, ספר בן 110 עמודים מלא בנוסטלגיה משפחתית השזורים ברגעי הקמתה של מדינת ישראל לצד סיפורים המתארים את הווית של החיים בחיפה, תמונות של בני משפחה, מקומות, ופריטים המכניסים את הקורא לתוך חייה המרתקים של סבתי ולצד המתכונים שהם חלק מהיישות הקולינרית שלנו היום.

הספר חולק בעת מסיבת הבריתה של בתם של מושיקו ואורטל (בן דודתי היקר) לכל המשפחה. רגעי החלוקה היו ממש מרגשים, כשהסברתי ותיארתי את העשייה היית ממש חנוקה מהתרגשות . אבל היתה תחושה של סיום פרוייקט חשוב למשפחה.

מתוך הספר

כל ספר עטפתי בצלופן עם סרטים בחום ותכלת, ואליו צורפה סימנייה ממוגנטת עטופה בבד. הגשתי את התינוק שלקח לו כל כך הרבה שנים עד שיצא, וסבתי האהובה התרגשה מאוד.

התגובות היו מרגשות ומדהימות. הדודות התרגשו, סבתא התמלאה גאווה.

ובשתי תגובות שקיבלתי מהמשפחה לאחר קבלת הספר אני חייבת לשתף:
1. בת דודי סיפרה לי שהיא התיישבה לקרוא את הספר לעומקו, לקחה את הספר עימה וקראה אותו בחזרה מהעבודה באוטובוס הביתה. היא ספרה לי שמרוב התרגשות לקרוא את סיפור על אביה, פשוט מצאה עצמה יושבת ובוכה בזמן הנסיעה עד שאנשים ממש הביטו בה בפליאה מהולה בדאגה...
2. בת דוד אחרת שלי, שבספר נכתב סיפור ארוך על אביה שנעדר במלחמת יום הכיפורים. "זו הפעם הראשונה שאני שומעת את הסיפור הזה", היא אמרה לי.

היה פרויקט מרגש, מספק ומדהים.

סבתוש עם לחמה בעג'ין - מאכל של ראש השנה

תודה לך סבתוש!

יום שלישי, 20 בנובמבר 2012

"יש לי חבילה בשבילך"

מיום רביעי אחה"צ, אחרי הפגיעה של ג'עברי, קיומו של הכנס "שיווק באינטרנט" היה בספק מבחינתי: כן יתקיים, לא יתקיים, כן יתקיים לא יתקיים, ככל שנקפו השעות, ככל שהועצמו ההתקפות גבר ועלה אצלי החשש לקיומו. כבר כחודש וחצי עובדת על העיצוב והמיתוג של הכנס "שיווק באינטרנט" של המועצה ברמת הנגב עם עינת דורון "נשים יוזמות בנגב". בונה, תוהה ומדייקת את העיצוב, בודקת את סקלת צבעים, מוסיפה עוד פטרן של נקודות מעשירה ברקע של פסים, וחושבת איזה אייקונים יתאמו ויתחברו עם האמירה של הכנס.

"שמוליק (ראש המועצה) החליט שמקיימים את הכנס", אמרה לי עינת, ומיד החלו לרוץ לי המחשבות בראש.. מה עם השילוט?, מה עם המדבקות.?.. הכל בדפוס בבאר שבע והוא: סגור!,
כל הגראדים שיורים עליהם, הרחובות ומקומות העבודה שוממים, ואיך ניקח את החומרים? תוכנית חלופית החלה להיבנות חיפוש אחר דפוס אחר, התחלתי לבקש הצעות מחיר, זה חייב להיות באיזור, איך נביא את החומרים המודפסים?, תוכנית חלופית היתה חייבת להמצא. ביום חמישי כל היום הייתי במרתון טלפונים, הצעות מחיר ומתחילה לחשוב ולתפור מה עושים, כן יתקיים, לא יתקיים, אבל מתארגנים שכן, הכנס מתקיים.
ראש המועצה כבר דאג לאוטובוסים מכל היישובים, דאג לפתרון עבור הילדים, ואני, בתוך הבלאגן הקטן שלי, מעדיפה לא לחשוב מה עובר לעינת בראש..
ביום ראשון יום לפני הכנס, ואני עוד לא בטוחה מה יהיה איתי, אני אלך? אשאר בבית, המחשבה הראשונה היא מה פתאום לעזוב את הבית, אני נשארת, עינת תבין.
אך ולאט לאט התחילו להסתדר המחשבות והתחלתי לחשוב מסודר, אני אלך, כך הרגעתי את עצמי, אבל אחזור מוקדם, לא, אשאר עד הסוף, ממש הייתי מבולבלת, אמנם אנחנו לא בקו האש אבל יש ללא ספק פעילות אווירית שמורגשת היטב ומעלה גם את תחושת האי נוחות, החרדה, הפחד והחוסר הוודאות מה יהיה בעוד רגע. בינתיים עינת נוסעת להביא את התוכניה, גלויה, ומדבקה לשקית מהדפוס בדימונה והיא בקשר עם המנחות, כן יגיעו, לא יגיעו, מבקשות אישור משטרתי ואני מבינה את חששותיהן. הרי גם אני ביטלתי בשבת את התוכניות, לנסוע למשפחה, כולם כבר מתגעגעים, אבל מהחששות והפחד בדרכים, נשארנו בבית.

מימין: מתוך העבודה על דף הנחיתה, שקית המתנות והמחברת ומיכל פריזה, האלופה.. עוסקת במוצרי יודאיקה והחלה לעצב מטפחות מודפסות והדפיסה על מטפחת את באנר.

לחץ. לחץ. לחץ. מה אני עושה?

כדי להקל על עינת אמרתי לה שאני אטפל בשקיות, שקיות ה"גודי באג'ס" השקיות אריזה הן שקיות מלאות בדברים כייפים לבאות הכנס: מחברת שעוצבה והודפסה במיוחד ושאר דברי שיווק של עסקי נשים מהאיזור. הושבתי את בני איתי לידי ואמרתי לו: "אתה רוצה להרוויח כסף?" לי היתה ברורה התשובה שלו, והוא רק מחפש דרכים לממן עוד אריזה של סופרבול, לכן הוא התיישב והדביק את המדבקות על השקיות "אמא, כמה כסף אני אקבל?", "הרבה" עניתי לו, העיקר שתדביק חשבתי לעצמי, והוא השחיל את הסרט הירוק לתוכניה ואני קשרתי אותה, ממש עבודת צוות.

עם התחלת העבודה על המשימה, והתחושה של העשייה כבר התשובות היו בידי, אני נוסעת, ונראה מה יהיה.

הילדים בבית הספר, והם בטוחים.

אני הולכת לכנס.

השקיות.. (צילום: מזי לבל לרנר)

אחה"צ הגיע, זמן בילוי עם הילדים, ובערב משמרת שנייה, הפעם עם ציון שעזר לי לסיים, הכנסנו את המחברות ל-150 שקיות, ושאר דברי השיווק. כל המשפחה נרתמה לעניין.
ביום הכנס, התרגשות רבה, כאילו אני ארגנתי את הכנס, תהיתי מה תהיה התפוסה, יבואו נשים לכנס, לא יבואו, שאלה שעמדה באוויר הרבה זמן לאחר ההחלטה להמשיך עם התוכניות כמתוכנן.

לצד הכנס התקיים יריד ובו מכירות "תוצרת הנגב" גם אירוס הגיעה העם כל המוצרים עליהן עבדנו בחודשים האחרונים לבניית הזהות שלה.

המוצרים של אירוס, אריזות, למוצרים שונים, עיצוב כרטיסים המלווים את המוצרים, כרטיס ביקור ועוד..
למוצרים שהיא רוקחת ברוקחות טבעית

ואכן, לאט לאט הגיעו נשים, ולבסוף.. המקום היה מלא עד אפס מקום..

התור בכניסה. למטה בצד ימין עינת דורון מארגנת הכנס ובתמונה השמאלית: שלומית (concept teller) שכתבה את כל הכתיבה השיווקית לכל הכנס. (צילום:מזי לבל לרנר)

הכנס התחיל בהקדמה של עינת, שדיברה עלינו הנשים ואיך אנו מבצעות את הקניה המקוונת. הרכישה שלנו היא אינה מידית, אנו צריכות ליצור קשר עם המוכרת, לשמוע את עצתה והכוונתה של המוכרת וזה חלק מהיישות הטבעית של שלנו הנשים, מרוב שאנו אוהבות לדבר, גם יוצאות לנו כמה עצות על הדרך.. ולכן אם זה יקדם את המכירה שלי, אז ברור שאני אגיד עוד כמה מילים. אירית צח דוידסון מ social lead עלתה לבמה והמשילה את עבודות השיווק לעולם החקלאות זריעת הזרעים, הטיחוח ולאט לאט תהיה גם הנבטה, אך מה שחשוב הוא בניית הייחוד והזהות בפעילות השיווקית, היא דיברה על החלום, לשחרר את כל מה שכובל אותנו ולחשוב הכי רחוק שאפשר, וכך נזכרתי בסדנת "החלום" של קרן שביט שהיתה אצל מיה לנדאו באירוע "עכשו אני" ונזכרתי בחלום, בחלום שלי ושם בפעם הראשונה העזתי לחלום, ללא עכבות ללא מכשולים, והיא הזכירה להמשיך לחלום ולראות בדרך איך אט לאט אני בונה צעד ועוד צעד כדי לממש אותו. לאחר מכן עלתה קרן כהן מקייסי קול'ג על דיוק ואפיון העסק שלנו וכך נבנה את האסטרטגיה השיווקית הנכונה לכל עסק, אחרי ההרצאה שלה הבנתי כי האסטרטגיה הנכונה לי היא: דיוור אלקטרוני, תתכוננו להתחיל לקבל ממני דואר אלקטרוני. לא להגדיר אותי כספאם....

המנחות בפעולה למעלה מימין : אירית צח דוידסון, קרן קייסי קול'ג, ורוזין רוזנבלום,
ובתמונה התחתונה מימין:, רוזין, מיכל מורנו, וקרן. (צילום: מזי לבל לרנר)

אחריה עלתה רוזין רוזנבלום, שהצחיקה אותנו בהמשלתה את הכתיבה השיווקית לסיטואציות יומיומיות כדי להבין את השיחה מול הלקוח, ודיברה על כתיבת כותרות המניעות לפעולה, אגב, רוזין, מה דעתך על הכותרת?... ואחריה מיכל מורנו שדיברה על פרסום ממומן בגוגל ואיך אנו כעסקים קטנים יכולות להצליח לעשות זאת בתקציב קטן אך יעיל. יצאתי מההרצאות מלאה אך רעבה.. לארוחת צהרים, טעימה ודשנה. ואחרי הארוחה הכרתי את גרלצת, מחפופון, וגועלולו דמויות שכל אמא צריכה לצידה בעודה מנסה לגדל את הילדיה (כמובן לצד בעלה התומך) ואני כאמא שבתחילת דרכה אמרה "אני אהיה אמא רגועה, לא אצעק בבית", זו היתה ההצהרה שלי כששירה נולדה, ואחרי כמה חודשים ההצהרה התפוגגה לה כלא היתה. גלית וטלי מ wowmom פיתחו סט של מוצרים שבאו מתוך האני הפנימי שלהן, ומתוך האמהות ותיארו את הדרך שעברו עם שיווק המוצרים. וגם פה הן דברו על הנאמנות לעצמי, לא לתת לאחרים להזיז אותי מהאמת הפנימית המניעה אותי.

גרלצת, מחפופון וגועלולו - פרי יצירתן של גלית וטלי מ wowmom בסדנא. ( צילום: מזי לבל לרנר)

הבחירה ללכת לכנס ולא לוותר היתה בחירה מצויינת, לפגוש חברות, להתמלא, להתאורר מהבית,

ללא ספק כל אחת יצאה עם חבילה, חבילה של עצות, כלים, רעיונות והכוונות לקידום העסק שלה.
אני את החבילה שלי, קיבלתי.

עינת, עשית זאת.

יום שני, 8 באוקטובר 2012

"אין כמו יפו בלילות" וגם בימים, שוק נמל יפו

כבר לא מעט זמן אני מריירת על כל הירידים השווים שאני נחשפת לשיווקם האינטנסיבי בפייסבוק. אך המרחק, המרחק כה מקשה בסופו של דבר להצליח להגיע אליהם. אך, כשראיתי את היריד "חלומות בנמל" של נתנאלה אמרתי לעצמי: "זהו, את כל חופשת הסוכות אני מתכננת בהתאם לכך שאני אגיע ביום חמישי ליריד".
הודעתי לבעלי, "שים לב", כך הוא אומר לי, בסלנג הצבאי שהוא משתמש כל הזמן: "שימי לב, אני לא נמצא בבית בתאריכים אלו ואלו ואלו ואלו".... ולכן עכשיו תורי, "אני לא נמצאת בבית ב 4/10, יוצאת על הבוקר, משמע, שאתה אחראי על הרביעיה, ארוחת בוקר, צהרים, ערב ופעילויות העשרה מגוונות למהלך היום", ולכולם ולעצמי אמרתי שוב ושוב ש"אני ליריד הזה הפעם מגיעה!", וכך היה אספתי כמה חברות למסע. יצאנו מוקדם בבוקר מהבסיס, עצרנו לשתות קפה של בוקר, במקרה שלי דיאט קולה, לאסוף עוד כמה חברות מלהבים והמשכנו ליעד.

פרסום ליריד והקופסאות מהחנות של sofi.

העצירה הבאה היתה כמובן באיקאה, זה חובה, אין מה לעשות, אי אפשר לעבור ליד. לאחר מכן ליעד הבא במסלול: שוק הפשפשים אך לא יכולנו להתחיל להסתובב בשוק לפני שאכלנו ארוחת צהרים טובה ב "סטייק איט" ליד השעון, לאחר שאכלנו ושתינו "אורנג'דה"..(פנטה של היום) המשכנו לטייל בשוק, פגשנו החברים מהפייסבוק: "sofi" חנות מתוקה עם ניחוח של וינטא'ג, קופסאות, צלחות ריהוט והכל צבעוני כל כך. והרגע לו חיכינו כל כך, בהתרגשות עצומה המשכנו ליריד. מרוב התרגשות הגענו שעה לפני הזמן, לא הכניסו אותנו למרות שביקשנו יפה, "הגענו מרחוק", "מה רק עוד 55 דקות?" אמרנו לשומר שעמד על שלו, הבנו שממש עומדים בלוחות הזמנים ואין הנחות לרחוקות הסתכלנו אחת על השניה ואמרנו: "טוב, בואו נכנס, נראה מה יש פה..."

לוגו של השוק: שלוש שפות שונות, משחק של גדלים, פונטים היוצרים עושר ושפה צורנית

ונכנסנו לשוק החדש של נמל יפו.
ואני.. פשוט התרגשתי.
הכל היה כל כך יפה בפנים.
תחושה של חו"ל אך עם זאת ניחוח עממי פשוט ותחושה של ישראל של פעם כפי שנתפשת בזיכרון האינטואיטיבי שלי, לרגע אחד שכחתי לשם מה הגענו.. הסתכלתי לכל עבר כמו ילדה בלונה פארק, וניסיתי להבין מה אני רואה, שתיתי כוס לימונדה בכניסה הצטננתי, והתחלתי לפרוט את מה שאני רואה לעולם החזותי שלי...

דבר ראשון שראיתי ראיתי את הדוכן של jaffa מלא מלא טעמים של מיצים סחוטים אחד לצד השני ומעל כל אחד על לוח ירוק כתוב בגיר בכתב יד את טעם המשקה בעברית ובערבית ומחירו, לצד אננס טרי יפה וגדול בתוך קוביות קרח מחכים שילגומו מהם, הרמתי את ראשי ואהבתי ממש את מה שראיתי.. לוח גיר שחור, הלוגו של jaffa ומעל העולם הישן של השפה הגרפית שאני כל כך אוהבת, פחיות שימורים שעיצבו מחדש את תוויתם (כמו שנעשה וכתבתי עליו בפוסט על קפה לנוודר) שקים ישנים, ארגזי פירות הדר מחודשים עם הטבעה של הכיתוב "שוק נמל יפו" בצבעים לבן וכתום.

דוכן jaffa

השילוט במקום היה כל כך ברור: תלוי מול הצועדים על מסלול ההליכה בתוך השוק ובנוי משני חלקים: חלק עליון הממספר את הדוכן בצבע לבן (הכוונה מעולה שבה אפשר להתמצא בקלות) כתוב על עץ בצבע חום בצורה מעוגלת ומתחתיו החלק שני המחובר אל החלק הראשון בקרס ברזל שלט ועליו מודפס על עץ צבוע בלבן איור בצבע חום בשלוש שפות והמייצג בקו איורי את מה שיש בדוכן. כל שלט בעיצוב גרפי אחר לגמרי אך עם זאת השפה חזותית כל כך ברורה ואחידה, איור נקי בקו קונטור, בסיסי, ולמרות שהפונטים שונים משלט לשלט עדיין השפה היא ברורה ונעימה ומדברת את השפה הגרפית של שנות ה 50-60 של מדינת ישראל.

שילוט: שפה גרפית כל כך ברורה, נכונה, מדוייקת, ועם זאת כל שלט מעוצב אחרת

הלוגו של החנות המציגה נמצא מעל הכניסה לדוכן על רשת שהיא כמעיין רשת דייגים הפרוסה מעל כל החנויות כמחברות בין כל הדוכנים.

חומרים טבעיים הלקוחים מהמיקום הטבעי של השוק, הנמל

צבעוניות בשוק מורכבת מצבעים טבעיים וניטרליים של החומרים הקיימים בו, צבע הרשת דייגים לצד צבע עץ טבעי של הארגזים כל אלו ועוד מסמלים את החומרים הקיימים מחוץ לשוק, בנמל, וכך מחברים את האותנטיות של הנמל המתקיימים בערכי המותג של השוק שהם למעשה חיבור למקום הטבעי בו הוא נמצא: נמל יפו שהוא מקום שוקק, פעיל מפרנס ומקיים הרבה מאוד דייגים ויורדי ים היום ובאלפי השנים האחרונות, לצד אוכלוסייה שגרה במקום השוק מהווה עבורן אבן שואבת לתוכו לצורך קניות הביתה וחומרי גלם מחד ומאידך אוכל מוכן במחירים עממיים מאוד, (כנפה זוגית ב 22 ש"ח לצד מנת פסטה ממש טעימה ב 30 ש"ח בלבד, אכלתי לכן אני יודעת).

לוגויים על רשת, מדמה רשת דייגים

ועם זאת יש צורך בהתמצאות ברורה וקלה של איזור תיירותי מאוד השואב אליו עם התחדשות האיזור הרבה תיירים, פסטיבלים, ירידים, חוויות תרבותיות וים כחול כחול...

מוצרים שנמכרים בשוק: פוקצ'ות, קופסאות, בירות וממתקים

בלוגו של הנמל יש התייחסות לשלוש השפות עברית אנגלית וערבית, בגדלים שונים, בפונטים שונים אך עם ניחוח של פעם וישנה תחימה מעל ומלמטה קו גלי כפול המסמל את הים.
בכל השלטים המכוונים יש התייחסות לשלושת השפות, כל דוכן ממוספר וכל שלט מתאר את תחומו, פסטה, לצד מוצרים לבית ומטבח לצידם בירות בוטיק, ממתקים וחנות "כלי בית" היא מוגדרת אבל מלא בקופסאות פח מקסימות לכל צורך ושימוש וגם הם עם עיצוב של הקופסאות הישנות של פעם. בירות ממבשלות בוטיק, וכמובן ראינו את שינזי קאטו, אמן יפני שחלק מהתפיסה העיצובית שלו היא פשוט לגרום לאנשים לחייך, אז חייכנו.

שפה גרפית עשירה למרות השימוש בצבעים שחור ולבן. וחברה מהדרום, לירון אלעד "מסע בעקבות אחד"

סיימנו את הסיבוב בזריזות יחסית, צילמתי כמה שיכולתי.. והלכנו מהר בחזרה ליריד..

תור של אנשים 15 דקות לפני פתיחת היריד.

ואז, או אז נגלה לעינינו תור עצום של אנשים, ממתנים בסדר בתור ובשקט מופתי, לפתיחת השערים ליריד של נתנאלה. המתנו בסבלנות, עוד רגע, עוד דקה.. לבסוף זה קרה היריד נפתח המוני אנשים נכנסו פנימה. על יריד של נתנאלה נכתב ונקרא רבות, תמונות צולמו ותועדו.

אני הכרתי עוד מקום מקסים בארץ הנהדרת שלנו בזכות היריד.

אני הצלחתי לקנות כמה דברים אצל יעל יניב, מטבחי פטיט, מנתנאלה את הכיסוי המקסים לאייפון שלי. אצל דנה ישראלי קניתי שלט הביתה ועוד. וכמובן פגשתי עוד חברים שהגיעו ממש מרחוק כמוני, מקצוות שונים של הארץ, צפון, דרום..ולאחר שכבר רכשנו נכנסו בחזרה לנמל, לרגע של שקט, של מנת כנפה מתוקה וטעימה.
לצורך נסיעה ארוכה בחזרה הביתה.

יום שישי, 28 בספטמבר 2012

סוכתי הסוכה נהדרת ופרחונית..

כבר במהלך הקיץ יאיר אמר לי :"אמא, מתי בונים סוכה?" ולמען האמת מי חושב על חגי תישרי באמצע החמסין? והנה אותם חגים כבר כאן, ואנו במחציתן בחלק היותר כיפי שלהם. לאחר הארוחות הדשנות של ראש השנה לאחר יום כיפור עכשיו בפאן הסוכה, הקישוטים וכמובן חול המועד והטיולים.

כבר כמה שנים יש לנו סוכה, שכשעה אחרי צאת יום הכיפורים היא ניצבת איתנה, ממש כמו במצווה.

כל "הכיף" שהיה לנו בילדותינו, לאבות במיוחד, חיפוש אחר קרשים ובניית אותה סוכה שלא תתפרק עלינו היתה משימה לא פשוטה, וארכה מספר ימים. סדינים ישנים שעטפו את קירותיה, ובכל קיר סדין אחר. מדפי ה"לאישה" של יום כיפור הכנו שרשראות ארוכות. בתקופה זו שבה הסוכה שאנו בונים היא סוכת נחלים ונבנית כמעט באופן מיידי והופכת את החיים ליותר קלים אך יותר מאתגרי משום שהקישוטים הם העניין היצירתי יותר.

השנה, התחילו הילדים כבר בבוקר יום הכיפורים לעשות שרשראות, וקישוטים. ובכללם היונה המיתולוגית, עליה לא מוותרים, הביאו הקטנים מהגן, וגם הפנס מקושט בנצנצים. אך הפעם חשבתי לעשות את הקישוטים פרחוניים ובדוגמאות קצת אחרות, ואותם הקישוטים המוכרים לנו מהילדות הכנו מפאטרנים שעיצבתי עבור פרוייקט הקישוט: עשר דוגמאות שונות בצבעים שונים, פרחים, ורדים, דגמים רומנטיים, לצד דגמים מפוספסים חלקם מלאים בנקודות שובבות.

דוגמאות של הפאטרנים המחכים לכם להורדת בסוף הפוסט

הנחתי על השולחן בסוכה את כל הניירות, מספרים, דבק צבעים.. ועם חצי מהשבט הבוגר שלי המשכנו את מלאכת הקישוט, שירה הביאה את אייפד, לקבל השראה,

השולחן ערוך ומוכן

והשולחן לאחר כמה דקות של עבודה

איתי כבר ידע שהוא מכין ציפור בחר את הנייר החל לקפל, גזר את הציפור והשחיל את הסרט.

איתי מקפל, גוזר ומכין ציפור

שירה הביאה חותכן של לב והחלה לחרוץ ולקשט וכך נולדה הספירלה.

הספירלה של שירה מנקודות ופרחים

הזמנו את החברה של שירה שגם היא מצאה רעיון מקסים משלה. אבל לאחר שראיתי כמה התאמצה "הסכמתי" שתיקח את הקישוט שהכינה לסוכתה.

היופי הוא בחוסר השלמות, הקצת עקום, הגזור לא מדוייק, אבל זה שלהם, והעבודה היא איתם. ברור שלאחר כמה זמן מצאתי את עצמי לבד, אבל היתה לי תחושה של סיפוק לעבוד איתם ולגלות את מה כל אחד אוהב לעשות בניירות השונים. כל אחד כיוונו,עניינו ועולמו.